עידן האתמול
עלילת הספר והדמויות המוזכרות בו הן פרי דמיונו של המחבר. כל קשר שהתרחש במציאות, וכמו כן בין אנשים והדמויות הנזכרות בו דמויות של אנשים חיים או מתים, הוא מקרי בהחלט.
אין להעתיק, לצלם, לקליט, לסרוק, לאחסן במאגרי מידע או להפיץ ספר זה או צורה ממנו, בשום אופן ואופן, בשום אמצעי, אופטי או מכני, או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום דרך ובשום אמצעי, לרבות אינטרנט, ספר אלקטרוני. או כל מדיה אחרת, ללא רשות בכתב שכוללת חתימה מבעל הזכויות מחבר הספר דביר ס.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט,
אלא ברשות מפורשת בכתב מאת הסופר דביר ס.
סדר הפרקים:
מבוא................................................................ ............................................................ 4
שליחות................................................ . .....................................8
ערפילית- דריאלקש................................................... ...... ......100
זיקיות האש ................................................ ................189
גרמור................................................ . ...................................249
זיוה ................................................ . ...................................288
עזרה הדדית................................................ ................
.
.
מבוא
"הדימיון, הוא המנוע החזק של המציאות."
הסופר: דביר ס
אף אחד לא אוהב להתעורר בבית חולים פצוע, גם אם התנאים בו מהטובים.
בוודאי לא במרפאה, ועוד כמה כשאינך זוכר איך הגעת לשם, ומוצא את עצמך לבד, נטוש ולא נפש חיה.
התיישבתי, ומיד חדר סב סביבי, סחרחורת שלוותה בתחושת בחילה עזה.
שבתי ונשכבתי בזהירות לאחור.
גם הכתף הימנית שלי החלה לכאוב ממאמץ הישיבה. נגעתי בה, היא הייתה חבושה.
נפגעתי? מתי? איך?
התיישבתי שוב, ביתר זהירות, אכן כן, אני לבד.
בפינת המרפאה, ליד דלת הכניסה עמדת ארון בגדים, אחת מדלתותיו הייתה פתוחה לרווחה.
ירדתי מהממת ונגשתי אליו אוחז בכול שייתן לי יציבות.
הסחרחורת הלכה וחזקה, והחדר הכל נראה לי כעומד להתהפך על ראשי.
על אחת מדלתות הארון סורה מראה.
הבטתי בה.
על ראשי הבהבה רצועת אנרגיה שתפקידה לחסום כאבים.
נפגעתי בראש? לא זכרתי דבר. מה קורה פה?
בארון היו תלויים מדיי קצין. סגן אלוף, על דש החולצה התנוסס סמל חילות החלל העמוק של האיחוד המשותף.
חלל? אני עכשיו בחלל?
דלת המרפאה לא הייתה נעולה, אני לא אסיר.
המסדרון נראה מוכר, כבר הייתי כאן חשבתי, צל של זיכרון עמום החל להתפשט במוחי, כן, הוא מוביל לחדר הפיקוד, שם אקבל תשובות.
סגן אלוף, המשכתי להרהר, אם המדים אומנם שלי ואני הוא הקצין הבכיר, הם לא הולכים לסרב לשאלותיי. אני לא זוכר דבר. אשאל אותם את השאלות הנכונות, אני שואל שאלות, הרי הייתי חוקר, חקרתי... חקרתי... לא משנה. דרך תשובותיהם אזכר.
כן. זה... זאת אעשה.
לבשתי המדים, הם שלי, הם מתאימים, אני סגן אלוף.
תג זיהוי התנוסס בצידה השמאלי של החולצה עם מספר אישי.
שמי אשור, נכון, אני אשור בן רדש.
חדר הקוד היה ריק, הבטתי על כיסא המפקד והתיישבתי בו. שלי. ללא ספק, כיסא המפקד שלי, כל נים בגוף זה, אם כך אני הוא המפקד הזה.
מבעד לצגים ראיתי שספינת החללאנטה בה חונה בתוך מערה, הפתח שלה נחסם במפולת סלעים.
"המפקד."
כמעט קבלתי דום- לב .
אף אחד לא נמצא לצדי.
המשך.... אם יהיו מגיבים, אחרת מה הטעם? י
ואני מתנצל מראש על שיבושי לשון ותחביר בגלל התוכנה בעברית
ככול שאני מנסה לתקן, התוכנה מתעקשת שהיא יודעת טוב ממני
